אחד הדברים שמונעים מאתנו להרגיש את האמת שלנו ולחיות אותה הוא הניתוק הרגשי. אנו חיים בדור כל כך מוצף בגירויים חיצוניים, מוצפים בכל כך הרבה כאב אישי וכאב קולקטיבי, שאנו מדחיקים ללא הכרה, ללא התבוננות. הניתוק מאפשר לנו תפקוד חיצוני מוצלח פחות או יותר. "אין כאב – אין בעיות". אבל התשובה צריכה אולי להיות: "אני מרגיש – משמע אני קיים". אם אני לא מרגיש את הכאב שלי – לא נפטרתי ממנו, אלא רק הדחקתי אותו שכבה אחת פנימה.
אם אני לא רוצה לשמוע את הקולות הזועקים בתוכי – לא אצליח להגיע לעומק, למקום שבו ברור לי שאני טוב. אם אני מנסה להשתיק משהו, הוא עדיין פעיל בתוכי. לכן מבחינה רגשית ופנימית, אף שהניתוק אולי עוזר לנו לתפקד, הוא מונע מאתנו להגיע עמוק יותר אל הנקודות האמתיות והטובות שלנו (המכוסות כאמור בשכבות של בלבול ושליליות).
במסע האישי שלי, היה לי קשה להכיר בכך ולהכיר בניתוק ובאטימות שלי. זה היה לי טבעי. ככה גדלתי, ככה חונכתי. אף אחד לא "עשה" את זה כדי להרע לי אבל זה המסר שקיבלתי שוב ושוב, והפנמתי – הכול בסדר. הכול בסך הכול בסדר. אל תעורר מהומות, אל תעשה בעיות. תהיה "ילד טוב". זה מה שחשוב. אפילו הצלחתי באופן חיצוני, הכול היה נראה טוב ומוצלח מבחוץ, אבל בשלב מסוים החומות שלי החלו להיסדק. אני זוכר שהייתי בציון של רבי נחמן באומן והתחלתי להרגיש חיסרון – במקום מאוד מרוחק ממני, הרגשתי שאין לי מספיק חיבור לאנשים אחרים. כאילו שחומה חוצצת ביני ובין כאבם וצערם של אחרים. החלטתי לשים על זה תווית: "אין לי מספיק אהבת ישראל", החלטתי, וטסתי הביתה.
כשחזרתי לארץ, סיפרתי על זה לחבר טוב שעוסק בטיפול נפשי וזוגי. אהבת ישראל? הוא שאל אותי, ובכן, ואיך המצב בבית, בינך ובין אשתך? את כאבם וצערם של ילדיך ואשתך אתה כן מצליח לחוש? הכול בסדר, אמרתי. הכול בסדר. ואז זה התחיל לנקר בתוכי: הכול בסדר? באמת הכול בסדר? כמו היתוש של טיטוס, קדחה במוחי שאלתו של ידידי. אולי זה לא נכון, אולי לא הכול בסדר?!
היה לי קשה. למה לפתוח דברים שנראים "בסדר" כפי שהם? מדוע לחפור במקום שנראה שהכול בו טוב? אבל אזרתי אומץ ושאלתי את אשתי: תגידי, מה באמת קורה? הכול אצלנו בסדר? היא הביטה בי בחשש. אתה באמת רוצה לדעת? היא שאלה. האמת היא שלא משהו. אני מרגישה לבד. אני מרגישה שלא אכפת לך, שאתה לא רואה אותי ואת הילדים. שאתה לא מתעניין בנו ועסוק רק בענייניך. היה לי מוזר וקשה להבין, איך זה יכול להיות? לא שלא היו לנו קשיים האופייניים לכל זוג, אבל חשבתי לתומי שהכול בסדר.
עם כל הכאב והחשש הבנתי שאנחנו חייבים ללכת לטיפול זוגי. כשהגענו לטיפול הבנתי עד כמה המצב חמור ועד כמה לא הייתי מודע לו. במסגרת הטיפול הזוגי התאפשר לנו לחשוף את מה שאנו באמת מרגישים, מה שעובר עלינו. אשתי הודתה שקשה לה, שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לשתף אותי ברגשות שלה, שאני לא קשוב אליה מספיק.
איך יכול להיות שהתנהלתי בעולם בתחושה שהמצב בסך הכול בסדר? ניתוק. הדחקה. אי התייחסות לרגשות – שלי או שלה. זהו מנגנון שעזר לי כנראה לשרוד את הילדות, אבל כרגע הוא מפריע לי להרגיש את מה שקורה באמת.
הרגשתי שאני לא יודע מה לעשות עם זה, כמו נכה שמאשימים אותו שהוא לא רץ מספיק מהר. עם התקדמות הטיפול וההיפתחות שלנו, הצלחתי להבין שאשתי ראתה בי המון טוב ורצתה קרבה אמתית. היא לא הסכימה להסתפק בפירורים.
וזה הסוד של אזמרה: באמת העמוקה, אתה טוב מוחלט. על פני השטח יש הרבה עננים שמכסים את אור השמש. במקום להתעלם מהבעיה ולהישאר ביום אפרורי עם תאורה קלושה, צריך להילחם על הטוב ולהגיע ליום בהיר ושמים נקיים. כשמסכימים לעבור דרך הערפל – האור נחשף. הוא תמיד היה שם – אלא שהיה מוסתר.
מהמקום הזה, שבו ראיתי כמה בעצם הייתי מרוחק, התחיל מסע מופלא של התקרבות שבו התחלנו לדבר על מה שאנו נושאים בתוכנו ועל כל המקומות שבהם היה לנו נוח להיות מנותקים ולא להתקרב. זה היה מסע של העמקה, של התקדמות, שהביא להתפכחות וראיית המקומות שלא זזו, שלא השתנו.
אני יכול להגיד שמהמקום האישי שלי, מההסכמה לראות את הקושי, להכיר בחיסרון ולא להדוף אותו, אני מגיע בכל פעם להעמקה ולמפגש עמוק יותר עם הטוב ועם אהבה וקבלה לעצמי, לאשתי ולילדים שלי.
ננסה לגעת בכמה משורשי הניתוק שלנו, בסיבות לתחושת הקור והריחוק שאנחנו חווים, ברחמים העצמיים שלא מאפשרים לנו לתקן את מה שבאמת מפריע לנו וניתן לתיקון.
פעם שמעתי תלמיד חכם שאמר שכדי לדעת מה לתקן צריך לדעת מהו מצב הדור, מהם הקשיים הספציפיים שאתם אנו מתמודדים, קשיים שייתכן שהיו קיימים לאורך כל הדורות, אבל בדור שלנו, ודווקא בדור הזה, הם נערמים ומתגברים יותר מבכל דור אחר. יש בכך היגיון: כדי לדעת מה לתקן, צריך לדעת מה מקולקל, ואת זה יש לגלות עוד לפני השימוש בתרופה הספציפית שרבי נחמן רקח בעבורנו.
קיימות דעות שונות לגבי מקורו של הניתוק שלנו וסיבותיו. יש מי שסבור שהוא קשור לטראומות קולקטיביות: השואה, מלחמות ישראל, האנטישמיות, הרדיפות. יש התולים אותו בגורמים פסיכולוגיים מהילדות, ואחרים מתרצים את הבעיה בחיצוניות המזעזעת שבה אנחנו חיים בחברה ובתרבות בת זמננו. אפשר גם להאשים בכול את ההידרדרות מדור לדור – אבל מבחינתנו, זה לא באמת משנה. לנו חשוב רק לדעת שאנו חיים בדור קשה. דור שמצד אחד יש בו שפע של נוחות חומרית, אבל מהצד השני יש בו מידה גוברת והולכת של ניתוק ונכות רגשית.
מובן שהמצב היה קשה גם בדורות קודמים. רבי נחמן כתב את עצותיו לפני כמאתיים שנה, אבל נראה שמיום ליום המצב מחמיר. אימא שלי סיפרה לי פעם שכשאחותה של סבתי נפטרה, סבתי לבשה בגדי אבל שחורים במשך כמה שנים. התקשיתי לתפוס את זה: סבתי נהגה מנהגי אבלות במשך כמה שנים? עד כדי כך חזק ומשמעותי היה האבל בלבה? נדמה שהיום אנשים יוצאים מלוויה ושוכחים מהמת מיד!
פגשתי מישהו שהלך להתייעץ עם אחד מזקני הדור. הוא סיפר לרב על כאב נפשי שהוא סובל ממנו, והרב אמר לו שהבעיה היא שבדור שלנו לא בוכים. אף אחד לא מרגיש. הרב סיפר לו שהוא הכיר פעם אינסטלטור שבכל פעם שהתחיל לקרוא תהילים – פרץ בבכי. אנשים כבר לא שמחים היום, אמר הרב, כי הם גם לא בוכים. הלב סגור.
בדורנו, התפקוד החיצוני הפך לערך עליון והרגש נדחק לתחתית סולם העדיפויות. אדם נמדד לפי התפקוד שלו בחברה – מעמד כלכלי, סוג עבודה, רכב, מראה חיצוני, שדר של הצלחה. אדם כזה יכול להוות מקור קנאה לכל רואיו ואיש לא יעצור וישאל את עצמו: מה מצבו הפנימי האמתי? יחסו אל ילדיו? אל הוריו? לאשתו? לעצמו?
באחת מנסיעות העסקים שלי לארה"ב לפני שנים, פגשתי במנהטן בחור צעיר שהיה בנו של טייקון תקשורת אמריקאי. הוא הזמין אותי להצטרף אליו בלימוזינה מפוארת לבילוי עסקי משותף שבו נוכל להחליף רעיונות ולראות אם נוכל לשתף פעולה. הוא סיפר לי על עסקיו בתחום המדיה, דיבר ללא הרף ובלהט על ההצלחות שלו. הבטתי בו – בחור נאה, עשיר, מצליח, נראה נטול דאגות, לכאורה – פסגת שאיפותיו של כל אדם בגילו. "תגיד, אתה מאושר?" שאלתי אותו. הוא לא ענה לרגע, אך החיוך מש לפתע משפתיו. הוא הישיר אליי מבט קר ואמר בחדות: "לא שואלים כאן שאלות כאלה."
אנחנו חיים בדור שמרוכז בחיצוני ובשטחי. דור שבו השכל הוא המלך – והלב דומם. במרוץ המטורף להצלחה חומרית, שכחנו את עצמנו.
רבי נחמן רוצה להציל את הלב שלנו. להחזיר לנו את הדופק כדי שנוכל להמשיך ולהילחם בכוחות שמנסים להרדים אותנו, בכוחות שמנסים להפריד אותנו זה מזה ולתקוע טריז בין אדם לחברו, ואפילו בין אדם לעצמו.