Home / הבלוג / פתקים ראשונים של ראש השנה / רן ובר

פתקים ראשונים של ראש השנה / רן ובר

 ראש השנה מגיע. עלים אחרונים של אלול נידפים ברוח וסוגרים את השנה שעברה עלינו ביעף. כל התקוות והרצונות ירדו לפסים מעשיים ופרקטיים לאורך השנה, בחלקם הצלחנו ובחלקם לא. שואל הרב שאול יורוביץ בספרו "מערכי לב" – הרי אלול הוא חודש הרחמים, והוא הכנה לראש השנה שהוא יום הדין. איך רחמים מובילים לדין? אחת התשובות שהוא מביא היא שבעצם אלול שייך לשנה הקודמת ואילו ראש השנה הוא התחלת השנה החדשה. כך צריך האדם להסתכל על עצמו – מה שכבר עבר שיראה במידת הרחמים. הרי מה שהיה היה וזה בסופו של דבר רצון השם בדיעבד, בחינת "ידיעה" בעבודה פנימית, ואילו ראש השנה הוא התחלת השנה הבאה ומתחיל בצמצום ובדין ובו ההתנהגות שלנו צריכה להיות של "בחירה", אני מקבל אחריות מלאה על הבחירות שלי והרצונות מתחדשים ומתחילים מההתחלה.

כתבתי מאמר שנראה לי תורני ומכובד ראש השנה והראיתי אותו לאשתי. היא אמרה שהיא לא מתחברת אליו, שיש תחושה שזה גיבוב של קלישאות ידועות על ראש השנה שלא יתנו כלום לאף אחד. התחלתי להתווכח איתה ולהסביר כל מיני דברים. "למי זה הולך לעזור בעבודת השם?" היא שאלה אותי בתמיהה ויצאה מהחדר.

נשארתי לבד, מול המסך המרצד. להיות או לחדול. לכתוב או פשוט להגיד תשמעו, לצערי כתבתי מאמר אבל בסופו של דבר אני מבין שהוא לא מספיק טוב ומתאים לחוברת והאמת היא שאין לי רעיונות אחרים בינתיים. המסך עדיין מרצד. והלב שלי עדיין רוטט. איזה בזיון.

עניתי לה. איזה טמבל אני. לפחות הייתי מרוויח אורות אחרונים של חודש אלול. לפחות הייתי מרוויח קצת תורה ו' אבל עניתי לה. האמת שזה בזיון כפול ומכופל. מה שהיא אמרה לי העלה התנגדות בתוכי והרגיש לי כבזיון והעובדה שלא נתתי לזה פשוט לשרוף מבפנים והגבתי.. אוי אוי. מה היה לנו.

עכשיו אני תקוע. מצד אחד אני כבר מתחיל להאמין לה, יכול להיות שהיא צודקת ואותו המאמר היה סתם "יעבש" ולא מעניין אבל מה כן? אני לא יודע. אני לא יודע מה לכתוב אבא. אין לי מושג. אנא זמין למהווי. אני זמין להיות, ככה אומר רבינו בתורה ו'. זה המצב של התשובה שבה אתה נשאר עם הבזיון ובעצם אין לך תשובה. לעשות תשובה זה להגיד – האמת שאין לי תשובה. אין לי מה להגיד. זה מה שמוליד ישמע בזיונו ידום וישתוק. זה נשמע פרדוקסלי אבל כשיש לך "תשובה טובה" לענות, זה אומר שאתה לא מוכן לתת לבזיון לחנות לך בלב ופשוט להיות איתו.

כשהיא הלכה, היא אמרה – תכתוב על משהו שאתה מחובר אליו עכשיו. אז זה מה שקורה וזה מה עובר עלי עכשיו. אני עדיין לא יודע אם זה יועיל למישהו בעבודת השם. אבל אני יותר מחובר לדברים. אני רואה אצלי כמה קשה לי עדיין לקבל ביקורת. כמה זה מפרק אותי. קצת ביקורת ואני מרגיש – זהו, אי אפשר. אני לא אוכל לעשות את זה. אף פעם. אין סיכוי. וזה מוביל אותי לחדלון, משם אני לא יכול להתחיל מחדש.

אז אני נושם עכשיו. מסתכל במסך המרצד ונושם. מה אתה מחייך? אני רוצה לשאול את המסך אבל הוא שותק והמילים זורמות בו. כואב לי אבל אני רוצה להשתנות. אתם יודעים? אני רוצה להשתפר. שופר מלשון שפרו מעשיכם. רק שהיא לא תראה את הוורט הזה. אבל באמת, אני רוצה להשתנות. קשה לי עם ביקורת אבל אני רוצה להשתנות אז מה עושים? לאט לאט מסכימים. מסכימים להכנע ולהוריד את המחסומים, להוריד את המגינים.

זה לא נעים כל כך להודות במה שקורה בפנים, בקשיים, אבל זאת הדרך היחידה להתקדם. עכשיו המאמר מתחיל להתחבר לי מבפנים לראש השנה. הרי אני רוצה להשתנות השנה, אני חייב להסכים לוותר על הישן. כדי להתחיל שנה חדשה ברגל ימין אני חייב להודות שאין לי מושג בכלום אבל אני רוצה טוב.

לוותר על הישן זה לאו דווקא להתחיל משהו חדש לגמרי. לוותר על הישן מבחינתי זה יכול להיות להעמיק באותו הדבר. הכוונה היא לגישה חדשה ורעננה לאותו הדבר. אם אני כותב, זה לא אומר שאתחיל להיות זמר (מי ששמע אותי שר בטח נרגע עכשיו) אלא לחזור לכתיבה אבל מזווית אחרת, ממקום חדש.

להתחיל מחדש בראש השנה זה להגיד להשם יתברך – ניסיתי השנה, היו דברים שחשבתי שהצלחתי לעשות והיו הרבה דברים שנראה לי שלא כל כך הצלחתי אבל זה ממש לא משנה. אני רוצה להתחזק ברצונות קדושים וטובים, אני רוצה להיות יהודי כשר, כמו שרבינו אמר. לא אכפת לי מה היה עד עכשיו, לא אכפת לי מכל המחסומים שנראה לי שאני עדיין אוחז בהם.

רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, סיפר פעם שלרבי זושא ולרבי אלימלך היה עוד אח. אח שלא מכירים בסיפורים מכיוון שהוא היה סוחר. יום אחד רבי זושא ורבי אלימלך רצו לראות אם אותו האח הוא "משלהם" אז הם הסתכלו מה הוא עושה והם ראו שהוא כותב כל מיני דברים על פתקאות ובערב הוא היה מתבונן בפתקאות ובוכה. תגיד, שאל אותו רבי זושא, מה זה הפתקאות האלה? זה משהו שקשור למסחר שלך? לא, ענה אחיו השלישי. אני כותב כל יום בבוקר את מה שאני רוצה לעשות היום בעבודת השם ומסתכל בערב ואז מגלה שלא הצלחתי כמעט כלום ובוכה על זה. "אה" חייך רבי זושא ואמר לרבי אלימלך, "הוא משלנו."

סיפרתי הבוקר את הסיפור הזה בשיחה באולפנה בירושלים. אחת הבנות שאלה אותי בסוף השיחה במתח, אז מה הוא עשה בסוף? לא הבנתי מה התכוונה. "מה הוא עשה עם הפתקים?" היא שאלה. ואז הבנתי. היא לא שאלה רק על הפתקים של האח של רבי זושא, "לדעתי הוא קרע אותם אחר כך ופשוט התחיל מההתחלה" עניתי.

וזה מה שנראה לי שצריך לעשות. פשוט לקרוע את הפתקים האלה ולהתחיל מההתחלה. לכתוב אותם מכל הלב, לחרוט אותם על הלב שלנו. ריבונו של עולם אני רוצה להיות טוב, אני רוצה להיות חסיד של רבינו, אני רוצה להיות מחובר לכלל ישראל, אני רוצה לזכות לגאולה פרטית בכל המישורים בבית, עם אשתי, בלימוד תורה, עם הילדים, בקשר איתך ועם הצדיק, בפרנסה.

אני לוקח את הפתקים של שנה שעברה וקורע אותם ואז מוציא פתקים חדשים וכותב מההתחלה. כאילו שאף פעם עוד לא כתבתי פתקים. כאילו שאלו הם הפתקים הראשונים שאי פעם כתבתי. ובאמת אלו הפתקים הראשונים שאני כותב השנה.

Comments

comments

About admin

Check Also

sheep-17482_640

החיים במרוץ העכברים – פרק מתוך סוד הנקודה הטובה

האוויר סביבנו מורעל. מורעל בתחרותיות, מורעל בכוחנות, מורעל ברעל של "אֱדוֹם". עם ישראל עבר בכמה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים