Home / הספר / סוד הנקודה הטובה: אכלנו אותו (את פרי עץ הדעת) | פרק מהספר

סוד הנקודה הטובה: אכלנו אותו (את פרי עץ הדעת) | פרק מהספר

 מה שאנחנו רואים מבחוץ אינו מעיד בהכרח על מה שקורה בפנימיותו של האדם. מה שאדם עושה בחייו אינו מגדיר את המהות הפנימית שלו, בייחוד כשאני נופל – ואז שוכח שאני טוב טהור

  tree-895935_640על פי המקובלים ותורת הסוד, יש סיבה נוספת לכך שאנחנו מרגישים שאנחנו רעים – או שאנחנו גם טובים וגם רעים. והסיבה הזו הושרשה באדם הראשון. כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת – הוא הכניס את הרע לקרבנו.

רבי חיים מוולוז'ין מבאר בספרו "נפש החיים": "לא שהיה ענין בחירתו [של האדם הראשון לחטוא בעץ הדעת] מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל ענייניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמו חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש" (שער א, פרק ו).

באדם הראשון לא היה רוע, הרע היה בעבורו עניין חיצוני. הוא זיהה את הטוב כטוב ואת הרע כרע. מכיוון שלא היה בו רוע – לא היה בו צד שבלבל אותו וגרם לו להאמין שאולי הרוע שהוא רואה בחוץ הוא בעצם טוב. כמו בדוגמה שנותן רבי חיים מוולוז'ין, הרוע, בפרשנותו של אדם הראשון, היה כמו אש, שבוודאי שאסור להכניס אליה יד…

אם נחשוב על עצמנו נוכל למצוא בוודאי דוגמאות רבות לדברים שידענו מראש שהם לא טובים לנו ובכל זאת עשינו אותם. בדיעבד אנחנו יכולים להגיד: ״ידעתי שלא הייתי צריך…״ אבל באותו הרגע משהו מסמא את עינינו ואנחנו משתכנעים שאולי זה לא רע. אף אדם בדיאטה חריפה לא היה אוכל שוקולד אילו הטעם שלו היה דוחה ומעורר בחילה. אילו סיגריה הייתה הורגת את המעשן תוך עשרים שניות – כנראה שרוב האנשים גם לא היו מעשנים.

וממשיך רבי חיים מוולוז'ין: "לכן כשרצה הס"א [הסִטרא אחרא, "הצד האחר"] להחטיאו הוצרך הנחש לבֹא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו, ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א, אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש… וזה שאמרו רז"ל (שבת, קמו ע"א) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, רוצה לומר בתוכה ממש, ומאז גרם על ידי זה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבים מאד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב."

אם לא היה באדם רוע, מדוע רצה לאכול מהפרי? אחד ההסברים הוא שכאשר אדם הראשון אכל את פרי עץ הדעת, המכונה "עץ הדעת טוב ורע", פרי שיש בו גם טוב וגם רע, הוא ניסה לתקן את הרע בעולם, להכליל את הכול בתוך הקדושה ולהעלות גם את הרע והמנותק למקומו המחובר והמקודש. אבל מכיוון שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים, שהרי הוא נצטווה שלא לאכול את פרי עץ הדעת − הוא הכניס את הרע לתוכו באכילת הפרי, ונפל. במקום להעלות את הרע, הוא נפל אל מקום הערבוב של הטוב והרע.

בלשון חכמינו, אדם הראשון "אכל פגה", פרי שטרם הבשיל, פרי בוסר. הוא אכל פרי שאמור להזין אותו, אבל לא בזמן הנכון, לא בגדרים הנכונים. זאת בדיוק הסיבה שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים – אי אפשר לעשות צדק חברתי, לדוגמה, על ידי גנֵבה מעשירים וחלוקה לעניים (מצטער, רוֹבּין).

לענייננו, הנפילה היא ההזדהות עם הטוב וגם עם הרע. התחושה שאם אני עושה טעות – זו הוכחה שאני רע. להזדהות גם עם הרע זה כמו להשאיר פרי רקוב במקרר. אם הוא שם − גם הפֵּרות הטובים יירקבו. דוגמה נוספת: אם אדם גונב מסניף הבנק הסמוך לביתו פעם בכמה חודשים, אם תשאלו אותו − הוא יגיד שהוא גנב, הוא לא יגיד: אני כמעט לא גנב, או אני בדרך כלל לא גונב. הרע מאפיל על הטוב. הנפילה היא השִכחה שאני טוב טהור. "עץ הדעת טוב ורע": ברגע שאכלנו מהפרי, נכנס הרע לקִרבנו וכעת אנו מזהים בטעות גם את הטוב וגם את הרע כמרכיבים של המהות שלנו.

זהו עיוות וזוהי טעות, כי נשמת האדם טהורה תמיד, והיא מחוברת לעד למקורה הזך והטהור. מכיוון שיש לנו כמה וכמה רבדים, והיות שהנשמה היא לא בגילוי אצל רובנו – כלומר, רוב הזמן רובנו לא מרגישים את ההארה הפנימית של הנשמה אלא את החוסרים שקשורים בגוף ובחלקים הנמוכים יותר של הנפש – אנו מזדהים עם החיסרון ועם הרע.

ראשית, יש להפריד בין המעשים שלי ובין מי שאני באמת. אין משמעות הדבר שצריך להתעלם מהמעשים – אם לקחתי בטעות ספר מחברי, אין הכוונה שעליי לומר לעצמי: "אתה טוב, מושלם," ולהשאיר את הספר אצלי. עליי לומר לעצמי: "אתה טוב, אבל הספר הוא של יוסי, תחזיר לו אותו."

העולם הזה נקרא "עולם העשייה". ישנם עולמות רוחניים עליונים שקשורים לרגש, למחשבה, לרצון ולאחדות. אפשר על דרך הדרש להגיד שמכיוון שעולמנו נקרא עולם העשייה – החשיבות בעולם זה מוגדרת על ידי עשייה חיצונית ולא על ידי מהות פנימית. במאמר מוסגר: כל העולמות הרוחניים והגשמיים מתקיימים בו זמנית, ככל שאנחנו מפתחים את המודעות שלנו אנחנו יכולים לגעת בממדים פנימיים ורוחניים יותר. אם אנו זוכים לחבר את העשייה הגשמית עם התכלית הרוחנית – אשרינו ומה טוב חלקנו. טוב חלקנו בעולם הזה וטוב חלקנו בעולם הבא. כאשר איננו מחברים את העשייה לתכלית – אנו נותרים עם עשייה מנותקת ועם הגדרות של חשיבות הנגזרות מחיצוניות ולא ממהות פנימית: אם אני טייס, עורך דין או רופא, אז אני אדם חשוב. אם אני מטאטא רחובות − אני לא אדם חשוב.

מה הקשר בין העשייה החיצונית של האדם ובין אור הנשמה שלו? משה רבנו היה רועה צאן, וגדולי התנאים והאמוראים המופיעים במשנה ובגמרא היו נפחים, סנדלרים ועובדי כפיים, ובאותו הזמן גם גאונים אדירים ובעלי מדרגות רוחניות שאי אפשר לשער.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מי שהיה עובר ליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב בליל יום העצמאות לפני עלות השחר היה מבחין אולי ביהודי זקן שהיה מטאטא את רחבת בית הכנסת. מי הוא אותו יהודי? מדוע הוא מטאטא בשעה מוקדמת כל כך? אולי הוא עני וחסר בית שדעתו נשתבשה עליו? אולי גבאֵי בית הכנסת עושים צדקה וחסד עם אותו עני ומאפשרים לו לטאטא את רחבת בית הכנסת כדי שישתכר מעט?

לא רבים ידעו שאותו יהודי הוא למעשה האדמו"ר מסדיגורא, מנהיג חסידות סדיגורא המונה אלפי נפשות, וממשיכהּ של שושלת אדמו"רים המיוחסת לרבי ישראל מרוז'ין, אחד מתלמידי הבעל שם טוב.

מה היה סודו של אותו יהודי? בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהחלו הנאצים בכיבוש אוסטריה, חיילי הרייך השלישי נכנסו לעיר וינה והשפילו את היהודים. רבי אברהם יעקב, האדמו"ר מסדיגורא, היה מנהיגם של היהודים, ולכן היווה מטרה עיקרית להשפלות הנאצים. הם הכריחו אותו לטאטא את הרחוב תוך שהם משפילים ומבזים אותו. בזמן שאולץ האדמו"ר לטאטא הוא לחש: "ריבונו של עולם, אני מקבל על עצמי שאם אזכה להינצל ולעלות לארץ ישראל, אטאטא שם בשמחה את רחובותיה". בהמשך תחבו החיילים בידו דגל נאצי וציוו אותו לטפס ולקבוע אותו בבניין גבוה. תוך כדי מעשה שב הרבי ושינן בלבו: "ריבונו של עולם, אני עוד אזכה להניף את דגל ישראל במקום גבוה בארץ ישראל".

מה שאנחנו רואים מבחוץ אינו מעיד בהכרח על מה שקורה בפנימיותו של האדם. מה שאדם עושה בחייו אינו מגדיר את המהות הפנימית שלו. התרבות החיצונית מנסה ללמד אותנו שזה הפוך: אם אתה מצליח מבחינת קריירה או מראה חיצוני – "הסתדרת". ואם לא?

נחזור לעץ הדעת ולעץ החיים וננסה להבין כיצד הם קשורים לחיינו, וכיצד בחירתו של אדם הראשון מהווה גם משל חשוב בהתייחסותנו לנפש שלנו. בספר הזוהר (פרשת בראשית, לה) נכתב שאילו היה אדם הראשון אוכל מפרי עץ החיים, הוא היה יכול לאכול גם מפרי עץ הדעת. מדוע? הבעיה, כך מוסבר שם, לא הייתה באכילת פרי עץ הדעת עצמו, אלא משום שבאכילת פרי עץ הדעת אדם נותק מעץ החיים. אילו היה אוכל גם מעץ החיים, היה יכול לאכול מפרי עץ הדעת. אפשר לדייק זאת מהפסוקים. השם יתברך אומר לאדם : "מכל עץ הגן" (זאת אומרת שהוא היה צריך לאכול מהכול, ולא רק מעץ הדעת) ואילו לגבי עץ הדעת הוא אומר "ממנו", כלומר, כשזה רק "ממנו" זאת בעיה, אבל אילו זה היה "מכל" − לא הייתה בעיה. אם כך, הבעיה היא בסדר האכילה: אדם הראשון אכל את פרי עץ הדעת לפני פרי עץ החיים. מה ההבדל בין שני העצים הללו מבחינה רגשית ונפשית?

ראשית, מילה על עץ החיים. המלבי"ם מסביר: "עניין עץ החיים הוא כפשוטו, שסגולתו היתה שהאוכל מפריו לא יראה מוות וחי לעולם… שהייתה לו הסגולה לעשות את הלחות שתתחדש בגוף על ידי המזון שיהיה כוחה כלחות השרשית הבאה מבטן ומלידה עד שלא ינוס ליחו לעולם ולא יזקין ולא יחלש…" זאת אומרת שאם היה אוכל מעץ החיים היה חי לעד מכיוון שכוח החיים שבאדם ("הלחות שתתחדש בגוף") לא היה פוחת. הדבר דומה למנגנון סגור של שמן במכונה ענקית: אם השמן לא יוצא מהמערכת, אם אין נזילה בצנרת – המכונה תמשיך לפעול. ובנמשל, השמן של המכונה הוא הלחות השורשית של האדם – כוח חיות בסיסי שמולד בו והולך ופוחת לאורך החיים.

הערת אגב: ברפואה הסינית יש מושג בשם "ג'ינג", שפירושו "התמצית". ג'ינג הוא כוח חיים בסיסי שאדם נולד אתו, והוא הולך ומתכלה לאורח החיים. בניגוד לצ'י, אנרגיה שאפשר לקבל מבחוץ, הג'ינג הוא תמצית שהאדם נולד אִתה (ובכך הוא דומה אולי ללחות השורשית) והיא הולכת ומתכלה לאורך החיים. לפי הרפואה הסינית – צורת חיים מתונה מביאה לשימור הג'ינג, אבל אי אפשר לחדש אותו.

ממשיך המלב"ים: "כי לא כיוון ה' שיעבור [האדם] ימים ואיים רחוקים לבקש כסף וזהב ופנינים ויבנה בתי מידות וילבש שש ורקמה, להשיג אותם ביגיעות רבות, כי הכוונה האלקית בבריאת האדם היתה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם בגן עדן לעסוק בעיון ובמושכלות. רק איוולת אדם סילפה דרכו וקלקלה תכליתו במה שבחר לו לאכול מעץ הדעת, שהייתה סגולתו לעורר בו התאווה והתשוקה אל הטובהמדומה שרע באחריתו." כלומר, האדם בחר לאכול מעץ הדעת ואז התעוררה בו תשוקה אל הטוב המדומה, יציאה החוצה, ובעקבותיה "בריחת שמן", התמעטות הלחות השורשית, כפי שהוא מסיים ומסביר: "והלחות השורשית תתמעט ממנו בכל יום עד יבוא קיצו ביום מיתתו. אבל בתחילה בעת יצירתו, היתה הכוונה שנפשו תינשא על, מעל הבלי העולם הזה, בציורי אמת ודעת קדושים באושר אמיתי" (אוצר המלבי"ם, ערך עץ החיים).

הטוב המדומה. אילו היינו אוכלים גם מעץ החיים – לא היינו נופלים אל המשיכה אל הטוב המדומה. היינו נשארים עם הטוב האמתי. היינו נשארים "בפנים". בתוך גן עדן, ולא מחפשים "בחוץ". כמאמרו של המלבי"ם – לא היינו צריכים לעבור ימים ואיים רחוקים לבקש כסף וזהב, תחליפים לאושר האמתי והאינסופי שטמון בקרבנו.

עץ החיים היה מאפשר לנו לשמור על "הלחות השורשית", על החיות הפנימית שלנו. זהו דבר שורשי, משהו שקיים בתוכנו. אנחנו לא צריכים לחפש אותו בחוץ והוא לא מוגדר על ידי עשייה חיצונית. עדיין היינו צריכים לאכול אותו, אבל החיות הטבעית שלנו לא הייתה מתקלקלת.

מנקודת המבט של הנפש, עץ החיים אומר לנו כי אנו טובים בכל מקרה, בלי קשר למעשינו. הוא אינו "צריך" לראות מה אנו עושים בעולם, איננו צריכים להוכיח לו כמה אנו גדולים או חשובים. הוא יודע שיש בנו טוב, הוא מסתכל על הלחות השורשית, על החיות הפנימית שלא אובדת, זו שלא משתנה.

האמירה הזאת דומה לאמירה של אב לבנו: אני אוהב אותך, בני, בלי קשר למעשיך. בלי קשר לעובדה שעכשיו אתה מתנהג בצורה שנראית לי חיובית ("ילד טוב") או שלילית ("ילד רע") – אני אוהב אותך כמו שאתה, כי אתה הבן שלי. אין פירוש הדבר שלא אחנך אותך, אבל אהבָתי אותך היא אינסופית וללא תנאי.

ועץ הדעת? כאמור, על עץ הדעת אומר המלבי"ם: "רק איוולת אדם סילפה דרכו וקלקלה תכליתו במה שבחר לו לאכול מעץ הדעת, שהייתה סגולתו לעורר בו התאווה והתשוקה אל הטוב המדומה שרע באחריתו." הוא מוסיף וכותב (בערך עץ הדעת בספר אוצר המלבי"ם): "שהיה בסגולת העץ לעורר תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאווה והכבוד, תענוגי העולם שעל ידי כך תצמח בנפשו דעת טוב ורע… עד שאכל מעץ הדעת שהוא הוליד בו השינויים האלה לסלף דרכו, להתעסק בטוב המדומה שהרע כרוך בעקיבו."

עץ הדעת מעורר את תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאווה והכבוד – או במילים אחרות, הטוב שלך לא בפנים. זה לא קשור אליך. זה בחוץ. חפש בחוץ. צא החוצה מהגן ותתחיל לחפש – כי כאן אין לך כלום. אתה לא טוב במהות שלך. לא מעניינות אותי ה"לחות השורשית", החיות הפנימית. רוצה לקבל ערך? חפש בחוץ. הנשמה לא מעניינת, ההצלחה החומרית והחיצונית היא מה שנחשב כאן.

אומרים חז"ל במשנה: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות ד, כא). ומפרשים על דרך הפנימיות: מוציאים את האדם מהעולם שלו, מעולמו הפנימי. מוציאים את האדם החוצה, למסע של גלות הנפש בחיפוש של מזור ומרגוע מבחוץ. במקום לקבל את ההזנה הפנימית, במקום להיות שקט על מקומך – אתה נידון ליציאה החוצה לחיפוש אחר השלמה דמיונית.

עץ הדעת טוב ורע – כאן, כבר בשמו של העץ, מופיע הפיצול. ההתייחסות היא לחיצוניות, לעשייה בפועל. אתה טוב? תקבל אהבה. אתה רע? לא תקבל אהבה, כדי שתלמד להתנהג יפה. זוהי גישה הרסנית.

לא שאי אפשר לצאת אל העולם, לא שלא צריך להביא את עצמך גם אל כיכר השוק, אבל מאין אתה מגיע ועם איזה מטען? אם אדם בדיאטה, למשל, הוא יכול ללכת גם למרכז מסעדות שבאווירו נישאים ריחות משכרים של מטעמים שונים, אבל טוב יעשה אם יאכל קודם בבית, וכך יהיה מוזן ומאוזן − ורק אז יצא החוצה.

יש מקום לעשייה חיצונית, יש מקום להצלחה חיצונית, אבל אלה אינן מגדירות את המהות שלך. זה הבלבול הגדול של אכילת פרי עץ הדעת לפני פרי עץ החיים! תתחיל בטוב שלך, הטוב הפנימי, ואחר כך תעשה מעשים חיצוניים. אל תנסה לקבל את הערך שלך מעשייה חיצונית – כי אז תהיה בתחרות אינסופית, בקנאה, בתאווה ובכבוד, וגם אם תקבל טוב מבחוץ, כפי שמסביר המלבי"ם, לטוב הזה יש תג מחיר – "בטוב המדומה שהרע כרוך בעקיבו."

ומתוך כך אפשר להבין מדוע לאחר שאנו אוכלים מפרי עץ החיים – שמאפשר לנו לראות שאנו טובים, שאנו מחוברים תמיד לטוב האינסופי של הבריאה והאל − אפשר גם לאכול את פרי עץ הדעת.

אם נמשיל זאת לילד, נוכל לומר שילד שמרגיש שהוריו אוהבים אותו ומגנים עליו ללא תנאי וללא קשר למעשים שלו כחוויה בסיסית תמידית (תפיסת עץ החיים), יוכל לקבל גבולות וחינוך (תפיסת עץ הדעת) בלי להרגיש שהם מערערים את תחושת הביטחון והאמונה שהוא אהוב ורצוי. שכן אז החינוך והגבולות יתייחסו למעשים הלא טובים − "אסור להרביץ לאחים הקטנים" − ולא למהות של הילד.

במצב הפוך, שבו הילד לא מרגיש אהוב וטוב באופן טבעי (כשלא קיבל מעץ החיים), כל תוכחה או תלונה קטנה גורמת לו לייאוש ולקריסה ואינן מאפשרות לו לרתום את הכוחות שלו לשינוי חיובי. מצב זה שכיח בקרב נוער בסיכון או נוער עברייני שמרגיש חסר תקווה, כיוון שממילא שום דבר טוב לא יצא ממנו, ולכן מרשה לעצמו לפרוק עול.

אם אני מזהה את עצמי כרע – הרי שאני יכול לעשות דברים רעים, ואילו אם אני מזהה את עצמי כטוב – קשה לי לעשות דברים רעים.

"דהנה אם לא היה חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת היה דבוק בעץ החיים ואכל וחי לעולם. ועל ידי שאכל מעץ הדעת נתערב רע בטוב וטוב ברע." (ספר מאור ושמש, פרשת משפטים, ד"ה ונראה)

להזמנת הספר סוד הנקודה הטובה – 0509766811 או ישירות באתר https://newb.co.il/buy/

Comments

comments

About admin

Check Also

sheep-17482_640

החיים במרוץ העכברים – פרק מתוך סוד הנקודה הטובה

האוויר סביבנו מורעל. מורעל בתחרותיות, מורעל בכוחנות, מורעל ברעל של "אֱדוֹם". עם ישראל עבר בכמה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים